"כשהענן פוגש את קרקע המציאות": תשתיות לאומיות, רפורמות רגולטוריות ואתגר ה-ESG של חוות השרתים

הפרדוקס של עידן ה-AI

המהפכה התעשייתית, שהחלה במאה ה-18, הביאה לזינוק מטאורי ביעילות, בפריון ובקידמה האנושית. הבטחה דומה לאנושות טמונה כיום במהפכת ה-AI, שאנו כבר מצויים בעיצומה. אולם בשני המקרים, הקידמה האנושית – מכנית או וירטואלית – מגיעה עם טביעת רגל סביבתית מסיבית, הדורשת משאבים לאומיים בקנה מידה חסר תקדים. כך, גם המהפכה של ימינו מציפה את הפרדוקס האולטימטיבי: קידמה או סביבה?

כל התשתיות הטכנולוגיות בהן אנחנו משתמשים – מודלי AI, מחשוב ענן ועוד, נתפסות כבעלות פוטנציאל לייעול סביבתי, לדוגמה: ניהול ערים חכמות, דיגיטציה והפחתת פסולת, אופטימיזציה של שרשראות אספקה ועוד. אולם תשתיות הטכנולוגיה מצריכות גם תשתית פיזית מסיבית, זוללת אנרגיה ומשאבים סביבתיים, בדמות חוות שרתים ענקיות (data centers). חוות שרתים מהוות כיום תשתית לאומית עתירת משאבים לכל דבר ועניין, ובדומה לתשתיות לאומיות עתירות משאבים אחרות, דוגמת תחנות כוח, נדרשת היערכות רגולטורית ממוקדת לצד שילוב של שיקולי ESG כבר משלב הייזום.

חוות שרתים צורכות הרבה יותר אנרגיה ממחשבים ומשרתים רגילים, פולטות חום רב ועל כן גם צורכות כמויות אדירות של מים לקירור.[1] הן תופסות שטחי קרקע עצומים, לעיתים במיקומים אסטרטגיים, או רגישים בשל הצורך בקרבה לרשת החשמל. בנוסף, מיקומן מעורר לעיתים קונפליקט עם קהילות מקומיות בשל חשש ממפגעי קרינה ורעש.

חברות טכנולוגיה רבות, ובראשן ענקיות טכנולוגיה כמו גוגל,[2] מיקרוסופט,[3] ואמזון,[4] היו חלוצות באימוץ יעדי ESG שאפתניים, כגון איזון פליטות פחמן או אפילו  השגת  מאזן פחמן-שלילי עד שנת 2030 – עד שהגיע גל ה-Generative AI. החברות הללו נמצאות כעת במלכוד: מצד אחד, הן חייבות להקים עוד ועוד חוות שרתים כדי לנצח במרוץ ה-AI, ומצד שני, אימון והרצה של מודלי שפה גדולים דורשים כוח מחשוב חסר תקדים, שצורך, כאמור, משאבים סביבתיים רבים. כך, טביעת הרגל הפחמנית של החברות גדלה, והיכולת שלהן לקיים את התחייבויות ה-ESG שקיבלו על עצמן נמצאת בסכנה.

גם משקיעים מוסדיים וקרנות השקעה בתשתיות ונדל"ן צריכים לתת את דעתם על הפרדוקס הזה: מצד אחד, חוות שרתים הן נכסים מניבים יציבים עם ביקוש קשיח, ומצד שני, המשקיעים רוצים וצריכים להראות "קיימות מובנית" של הנכס – יעילות אנרגטית, פתרונות קירור ועוד, כדי שלא למצוא את עצמם במצב שבו מיסוי פחמן או רגולציה מחמירה יהפכו את הנכס ללא כלכלי או לא רלוונטי עבור "תיק השקעות ירוק".

גם מדינות חוות את הפרדוקס הזה. מצד אחד, מדינות רבות, ובהן ישראל, מבינות את החשיבות של חוות שרתים מקומיות לצמיחה כלכלית ולייצור מקומות עבודה, לרציפות תפקודית, לאבטחת מידע ועוד.[5] מצד שני, הפרויקטים האלה מתחרים על משאבים לאומיים מוגבלים: אנרגיה, מים ועוד. כך לדוגמה, במדינת מיין שבארה"ב ניסו לקדם הצעת חוק תקדימית שנועדה להקפיא באופן זמני הקמה של חוות שרתים בשל השפעותיהן הסביבתיות. מושלת המדינה הטילה וטו על הצעת החוק, אולם ציינה שהייתה תומכת בה אילו הייתה מחריגה פרויקט שכבר נמצא בביצוע ומהווה מוקד כלכלי חשוב עבור הקהילה. כחלופה, נאסר על פרויקטים מסוג זה להשתתף בתכניות תמריצי מס מדינתיות.[6] זו דוגמה לתגובה מצד המדינה המבטאת את החששות הרבים שהפרויקטים המתרבים הללו מעוררים.

למעשה, השאלה אינה עוד אם חוות שרתים הן תשתית חיונית, אלא כיצד מדינות בוחרות להסדיר, לתעדף ולתחום אותן לנוכח התחרות הגוברת על משאבי חשמל, קרקע ומים. בישראל, שבה משאבי התשתית מוגבלים ממילא והרגולציה התכנונית מורכבת, השאלה הזו מקבלת משנה חשיבות.

הזירה המשפטית והרגולטורית של תשתיות לאומיות וחוות שרתים

בשנת 2023 אושר החוק לקידום תשתיות לאומיות, התשפ"ג-2023, שמטרתו המוצהרת היא להאיץ פיתוח של מיזמי תשתית בישראל. החוק יוצר מדרג תלת-שלבי בין פרוייקטי תשתית לאומיים בתחומי תחבורה, חשמל, מים וביוב, דלקים, תקשורת ופסולת. ככל שמיזם התשתית יותר חיוני למשק ומשרת אוכלוסייה רחבה יותר – הוא זוכה להטבות רגולטוריות והקלות מפליגות יותר. כיום, חוות שרתים אינן נכנסות להגדרות החוק מאחר שהן לא עונות להגדרה של "תשתית לאומית".

במקום להשתמש במסלול הקיים בחוק לקידום תשתיות לאומיות, הממשלה בחרה לעשות שימוש בחוק התכנון והבנייה כדי לעודד את הקמתן. ביום 22.2.2026 התקבלה החלטת ממשלה מס' 3907[7] הקובעת כי יש לתקן את חוק התכנון והבנייה כך שהמונח "חוות שרתים" יתווסף להגדרה של תשתית לאומית. תכניות לתשתיות לאומיות נידונות בוועדה לתשתיות לאומיות (ות"ל) שנחשב כמסלול תכנוני ייעודי ומהיר ביחס למסלולים הרגילים.

כמו כן, החלטת הממשלה קובעת כי לא ניתן יהיה להגיש לות"ל יותר מעשר תכניות לחוות שרתים בשנה קלנדרית. בנוסף, ההחלטה קובעת גם רף כניסה טכנולוגי ואנרגטי גבוה בדמות הספק חשמל לצורכי עיבוד שלא יפחת מ-50 מגה-ואט. יתרה מכך, ההחלטה מעניקה עדיפות ליזמים שיקימו את החווה בפריפריה או ישלבו בה תחנת כוח פרטית נוספת (עד 630 מגה-ואט) שתזין את החווה ישירות ובמלואה. כמו כן, היזמים יידרשו להציג אישור מהחברה הממשלתית לניהול רשת החשמל (חברת "נגה") לחיבור החווה לרשת עד שנת 2032 לצד הוכחת זיקה מוצקה לקרקע לפני אישור התכנית.

ההחלטה תורגמה ברובה להצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 168)[8] שאושרה בידי ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת לקריאה שנייה ושלישית ביום 6.7.2026, אולם לא הספיקה לקבל את אישור הכנסת לפני התפזרותה.

על פניו, החלטת הממשלה והצעת החוק נראות כמעודדות הקמת מיזמים מסוג זה. בפועל, מדובר במסלול סלקטיבי ומותנה: הכרה בחשיבות המשקית של חוות שרתים, לצד צמצום מספר המיזמים, העלאת רף הכניסה ותיעול הפיתוח לאזורים ולמודלים תשתיתיים מועדפים מבחינת המדינה. במובן זה, עצם הכניסה למסלול התכנוני עשויה להפוך לשלב תחרותי, שבו איכות ההיערכות המוקדמת, בחירת הקרקע, מבנה האנרגיה והצגת התועלות הציבוריות של המיזם יהיו לא פחות חשובים מן הטכנולוגיה עצמה.

ליזמי תשתיות, חסמי התכנון והרישוי נראים כמשוכה בירוקרטית "יבשה" שצריך לצלוח. אולם כיום, כל חסם רגולטורי בהקמת חוות שרתים אינו רק עיכוב תכנוני – הוא חסם ESG מובהק, המשפיע ישירות על פרופיל הסיכון והערך של הפרויקט, מגביר חיכוך עם קהילות מקומיות, פוגע ביעדי הפחתת פליטות ועוד.   

להלן החסמים העיקריים הטמונים בהחלטה:

חסם האנרגיה ורשת ההולכה – החלטת הממשלה דורשת אישור מחברת "נגה" כי ניתן יהיה לחבר את החווה לרשת ההולכה עד תום שנת 2032. חוות שרתים יכולה לקבל היתר בנייה ולהשלים את הקמתה, אך ללא חיבור לרשת בהספק הנדרש היא לא תוכל לפעול. זהו למעשה החסם המרכזי שעומד בפני יזמים בתחום. הקושי ניכר כבר היום, עוד בטרם הושלמה ההסדרה הרגולטורית. בשל מאות בקשות לחיבור חוות שרתים בהספקים שונים, שהיקפן המצטבר עולה על קיבולת הרשת, נאלצו חברת החשמל וחברת "נגה" לעצור, החל מאוגוסט 2026, קבלת בקשות חדשות לחיבור חוות שרתים בהספק של 8 מגה-ואט ומעלה, עד לקביעת מדיניות חיבור לרשת.[9] 

בחוות השרתים הגדולות שהחלטת הממשלה והצעת החוק מבקשות לעודד, מדובר בביקוש חריג לחשמל שצפוי לדרוש קווי מתח עליון ואולי אף תחנת משנה (תחמ"ש). רשת החשמל הישראלית אינה בהכרח ערוכה לביקוש כזה, בוודאי לא בלוחות זמנים קצרים. מדובר גם ב"מגבירי חיכוך" עם הסביבה והקהילה מבחינת קרינה, רעש, נצפות ועוד. לפיכך, לוח הזמנים שמציבה החלטת הממשלה הוא הדוק ואולי אף בלתי ריאלי.

לכן, שאלת החיבור לרשת אינה רק סוגיה הנדסית; כבר בשלבים הראשונים היא הופכת לסוגיה של אסטרטגיה רגולטורית, תיאום בין רשויות, ניהול התנגדויות והוכחת היתכנות באופן שישכנע את הגורמים המוסמכים כי מדובר במיזם בשל ולא רק בהצהרת כוונות.

חסם התכנון והבירוקרטיה – הות"ל אמורה לנהל הליך עם לוחות זמנים הדוקים וקצרים, אולם בפועל מדובר בוועדה עמוסה, שבה תכניות מתעכבות לעיתים במשך שנים, וזאת בשל מורכבות ההליכים הסטטוטוריים, חסמים סביבתיים והתנגדות ציבורית להקמת תשתיות מסיביות. תוספת של עשר תכניות מורכבות בשנה צפויה לייצר "צוואר בקבוק" ניהולי ותכנוני בוועדה.[10] 

לצד האישורים התכנוניים, לחוות מהסוג שהחלטת הממשלה מבקשת לעודד, יידרשו ככל הנראה גם היתרים סביבתיים שונים כתלות בהספק, בטכנולוגיה, בחומרים שיאוחסנו במתקן, לדוגמה: היתרי פליטה לגנרטורים לגיבוי, היתר רעלים לאחסון סולר,[11] אמצעים למניעת מפגעי רעש לשימושים רגישים סמוכים ועוד.

היכולת לצמצם אי-ודאות, להביא את הפרויקט לקו הסיום ולשמור על ערכו לאורך זמן תלויה בתכנון נכון ומוקדם של הרצף הרגולטורי-סביבתי, לצד מיפוי מוקדי התנגדות רגולטוריים וקהילתיים מקומיים. ללא תכנון סביבתי מקדים, הפרויקט יתקשה לעמוד בקריטריונים המחמירים של קרנות למימון ירוק, ויחשוף את המשקיעים לסיכוני עיכוב ופגיעה בפרופיל ה-ESG של הנכס עוד לפני הנחת אבן הפינה הראשונה.

חסם הקרקע – המדינה מתמרצת את הקמת החוות מחוץ לאזורי הביקוש, אף שחברות טכנולוגיה וחברות בינלאומיות מעדיפות לרוב קרבה למרכזי פיתוח ולתשתיות סיבים המצויים במרכז הארץ. הפריפריה רוויה גם בשטחי אש, בסיסים ומגבלות ביטחוניות, המצמצמים עוד יותר את היצע הקרקעות הזמינות, העומדות גם בדרישות רשת החשמל.

מה הלאה?

ליזמים ולמשקיעים, המסר המעשי ברור: חוות שרתים אינן עוד רק נכס טכנולוגי מבוקש, אלא מיזמי תשתית מורכבים המצויים בלב המתח בין קידמה טכנולוגית לטביעת רגל סביבתית. מי שייכנס לתחום מתוך הנחה שהאתגר המרכזי הוא רק מציאת קרקע או ביקוש לשירותי ענן, עלול לגלות מאוחר מדי כי דווקא סוגיות של רישוי, חיבור לרשת, זיקה לקרקע, התנגדויות ציבוריות או עמידה בציפיות ESG, הן שמכריעות את גורל הפרויקט.

לכן, נקודת המוצא צריכה להיות היערכות מוקדמת ולא תגובה מאוחרת. לפני בחירת מסלול תכנוני או התחייבות ללוחות זמנים, נכון למפות את הסוגיות שיכריעו את היתכנות המיזם: האם ניתן לחבר את החווה לרשת במועד ריאלי; האם נדרש פתרון אנרגיה פרטי או מודל משולב; מהן מגבלות הקרקע והתכנון; אילו סיכוני סביבה, מים, רעש, חום ופליטות צפויים להתעורר; כיצד צפויות הרשויות והקהילה המקומית להגיב; ומה נדרש כדי להפוך את המיזם לראוי למימון. מיפוי כזה אינו רק כלי לניהול סיכונים – הוא מאפשר לעצב מראש את סיפור המיזם, לצמצם התנגדויות, לבנות אמון עם גורמי התכנון והמימון, ולהפוך את דרישות הרגולציה וה-ESG מנטל הכרחי ליתרון תחרותי.

___

[1] על פי דו"ח של האו"ם שפורסם לאחרונה, אם המגמות הנוכחיות יימשכו, עד 2030 יצרכו חוות שרתים יותר מי שתייה מכפי שתצרוך כלל אוכלוסיית העולם. ראו כתבה ב"כלכליסט":

https://www.calcalist.co.il/calcalistech/article/bj1omisbzg?utm_source=calcalist.co.il&utm_medium=Share&utm_campaign=copy_url

[2] ראו דיווח של ESG Dive בעניין הדו"ח הסביבתי האחרון של גוגל:

https://www.esgdive.com/news/googles-emissions-continue-to-climb-due-to-ai-buildout/824373/

[3] ראו כתבה בעניין הדו"ח הסביבתי האחרון של מיקרוסופט:

https://www.esgtoday.com/microsofts-carbon-footprint-jumps-25-as-ai-buildout-challenges-climate-goals/

[4] ראו דיווח של ESG Dive בעניין הדו"ח הסביבתי האחרון של אמזון:https://www.esgdive.com/news/amazon-2025-emissions-jump-as-ai-brings-momentum-and-complexity-report/825667/

[5] דוגמה מובילה לכך בישראל היא פרויקט "נימבוס" הממשלתי, שמטרתו להעביר את כל תשתיות המחשוב הממשלתיות לענן הציבורי. ראו בקישור: https://govextra.gov.il/mr/nimbus/home/. 

[6] ראו קישור למאמר בנושא: https://www.maine.gov/governor/mills/news/governor-mills-announces-decision-ld-307-2026-04-24 

[7] ראו קישור להחלטה המלאה: https://www.gov.il/he/pages/dec3907-2026 

[8] תיקון זה לחוק כלל לבסוף נושא אחר.

[9] ראו דיווח בכלכליסט: https://www.calcalist.co.il/local_news/article/sk55luhwgl?utm_source=calcalist.co.il&utm_medium=Share&utm_campaign=copy_url#sk55luhwgl 

[10] ראו למשל דו"ח מבקר המדינה 69א – "חברת החשמל לישראל בע"מ – פיתוח רשת החשמל ותחזוקתה" מאוקטובר 2018 וכן דו"ח מבקר המדינה מנובמבר 2024 – "פיתוח משק החשמל לקראת שנת 2030". הדו"חות זמינים בספריית מבקר המדינה: https://library.mevaker.gov.il/sites/DigitalLibrary/Pages/default.aspx .

[11] בשנים הקרובות צפויה האחדה רגולטורית של היתרי פליטה, היתרי רעלים ודרישות סביבתיות ברישיון עסק במסגרת רפורמת הרישוי הסביבתי המשולב שמוביל המשרד להגנת הסביבה.