פרופסור יובל לוי, מבכירי המשפטנים בני דור המדינה, נולד בתל אביב בשנת 1932. אביו היה חקלאי שעסק בפרדסנות ובמסחר. את ילדותו העביר בירושלים של תקופת המנדט. מגיל צעיר היה מעורב פוליטית בחוגים הקרובים לאצ״ל, הארגון הצבאי הלאומי. מעורבות זו גרמה לאביו לשלוח אותו עוד כשהיה בן 14, לפנימיה של בית ספר היהודי לבנים ויטינגהם קולג׳ באנגליה.
יובל הצעיר למד באנגליה את לימודי התיכון. כשחזר לישראל התגייס לצבאה החדש של המדינה הצעירה, במסלול העתודה האקדמאית, שבה סיים בהצטיינות לימודי משפטים ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית. את ההתמחות עשה אצל מורהו, שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט, לימים נשיא בית המשפט העליון.
בשנת 1955, במסגרת שירותו הצבאי, הצטרף לפרקליטות הצבאית ושירת כתובע צבאי בפיקוד הצפון. אחד המשפטים הראשונים שניהל כתובע, היה כנגד החייל מאיר מוזס שנפל בשבי הסורי. לימים התייסר פרופ' לוי על חלקו בפרשה זו, ופעל כדי לסייע למוזס לקבל חנינה. זו אכן ניתנה לבסוף על ידי נשיא המדינה, 49 שנים אחרי שניתן פסק הדין המקורי, ודרגותיו של מוזס הוחזרו לו.
מסגרת תפקידיו בפרקליטות הצבאית בסדיר ובמילואים, היה פרופ' לוי התובע הצבאי הראשי של חיל הים, חיל האוויר, והיועץ המשפטי של הממשל הצבאי בסיני בזמן מבצע קדש ובמלחמת ששת הימים. בהמשך כיהן כשופט צבאי, וייצג אנשי צה"ל בפני ועדות חקירה שונות. בין היתר, אחרי מלחמת יום הכיפורים ייצג את אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן (גורודיש) בפני ועדת אגרנט; בשנת 1982, אחרי אירועי טבח סברה ושתילה, ייצג את ראש אמ״ן האלוף יהושע שגיא בפני ועדת כהן; ובשנת 1987 ייצג את ראש אגף החקירות בשב״כ בפני ועדת לנדוי.
כשהשתחרר יובל לוי מצה״ל, התקבל ללימודי תואר שני באוניברסיטת ייל (Yale) בארצות הברית. במסגרת לימודיו האלה השלים תואר שני ודוקטורט במשפטים. עבודת הדוקטורט שלו אשר הוגשה בשנת 1959, עסקה ב״משפט בחלל״, והייתה מקורית וחדשנית. כשחזר לישראל בשנת 1960, הצטרף כחבר סגל לצוות המרצים למשפטים של שלוחת האוניברסיטת העברית בתל אביב. החל משנת 1982 כיהן כפרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים, והקפיד להמשיך וללמד לאורך כל שנות פעילותו המשפטית, עד לשנת 2002 שבה פרש והמשיך ללמד כפרופסור אמריטוס. פרופ׳ לוי אהב ללמד משפטים. הקורס שהעביר במשפט פלילי, ופרסומיו בנושא, נמנים על אבני הייסוד בהכשרתם של רבים מעורכי הדין בישראל.
במהלך השנים סירב פרופ' לוי להצעת שר המשפטים דאז, דוד ליבאי, להתמנות כיועץ המשפטי לממשלה, והחליט להמשיך ולפתח את משרד עורכי הדין שלו, במסגרתו ייצג לקוחות מובילים מישראל ומהעולם, במגוון רחב של נושאים ועסקים. על לקוחותיו המרכזיים נמנו כימיקלים לישראל בע"מ על בנותיה (לרבות רותם דשנים בע"מ), בנק לאומי, כ.א.ל., לאומי קארד, שינדלר מעליות, זירוקס, לוקהיד-מרטין, קונצרן כלל, איסכור מתכות ופלדות, חברות בינלאומיות בתחום התרופות, בנק איגוד, ועוד רבים אחרים.
בשנת 2009 קיבל פרופ' לוי את אות יקיר המקצוע מטעם לשכת עורכי הדין בישראל. היטיב לתאר את פרופ' לוי תלמידו ושותפו במשך שנים רבות, כב' שופט בית המשפט העליון, יחיאל כשר:
"פרופ' לוי, בעשרות השנים בהן עסק בליטיגציה, היה ללא כל ספק מבכירי הליטיגטורים בישראל. הוא שילב יכולת פנומנלית של הצגת מסכת עובדתית, בלשון עשירה, לא מתלהמת ולא פוגענית, משולבת בהומור דק וב-"אנדרסטייטמנט" בריטי. הוא הקדיש, כל פעם מחדש, את כל שנדרש כדי להופיע כשהוא מכיר את העובדות לפרטי פרטיהן ובמישור המשפטי – לאחר התעמקות בדין הקיים ויצירתיות ומעוף לגבי טיעונים החורגים מהדין הקיים והנדרשים להצלחה בייצוג. גם בעימותים משפטיים חריפים הוא לא עלב, לא פגע ושמר על קולגיאליות למופת. דוגמא ומופת לכל תלמידיו הרבים ומי שזכו לעבוד לצדו."
פרופ׳ לוי היה דירקטור בבנק ברקליס דיסקונט, וחבר בועדות האוניברסיטה, וכן בוועדות ציבוריות וממשלתיות שהוקמו לייעוץ בתחומי המשפט ובתחומי הפיקוח על חברות ציבוריות, וחבר בית הדין המשמעתי לערעורים שליד לשכת עורכי הדין.
עופר לוי, בנו של פרופ' לוי, הוא אחד מהשותפים המנהלים של משרד ארנון, תדמור-לוי. עודד לוי, נכדו, הוא שותף במחלקת המיזוגים והרכישות במשרד.
