ועדת הכספים דנה השבוע (29.6.2026) בתיקון המוצע לסעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש], העוסק בפטור מארנונה בגין בניין שנהרס או ניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו ואין בו שימוש.
ההערכה כיום היא שבמדינת ישראל ישנם כ-2,500,000 מטרים של שטחי מסחר ומגורים, המוכרים כבניין הרוס או ניזוק שאין בו שימוש, ובהתאם למצבם פטורים מארנונה או מחויבים בתעריף ארנונה מזערי (כך לפי נתוני המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה).
מהו ההסדר כיום
לפי הדין הקיים, מחזיק בנכס הרוס או ניזוק שלא ניתן לעשות בו שימוש, ואכן אין בו שימוש, זכאי לפטור מלא מארנונה לתקופה של שלוש שנים, ממועד מסירת ההודעה בכתב לרשות המקומית אודות מצבו של הנכס.
בחלוף תקופה זו, וכל עוד הנכס נותר במצבו, יחול עליו חיוב בארנונה בתעריף המזערי לפי סוגו, בהתאם לתעריפים הקבועים בתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), תשס"ז-2007 (להלן: "התקנות"), לפי סוג הנכס והשימוש האחרון שנעשה בו בטרם הפך לנכס הרוס או ניזוק שלא ניתן לעשות בו שימוש.
בחלוף שמונה השנים האמורות, ואם עדיין לא חל שינוי במצבו של הנכס, יופטר הנכס מחיוב בארנונה, ללא הגבלת זמן, ועד לשינוי במצבו.
מה מוצע לשנות
הצעת החוק מבקשת לקצר את תקופת הפטור הראשונה משלוש שנים לשנתיים, וכן לבטל את תקופת החיוב בתעריף המזערי. במקום זאת, מוצע כי בחלוף תקופת הפטור, שבה הנכס פטור מארנונה (תקופה שכאמור תקוצר לשנתיים), יחויב הנכס בתעריף ארנונה "רגיל" למשך שמונה שנים. עוד מוצע כי בתום תקופת 10 השנים, וכל עוד הנכס יוותר במצב של הרוס וללא שימוש, יוטל עליו חיוב בארנונה לפי התעריף המרבי, הקבוע בתקנות.
מספר הערות בעניין התיקון המוצע
מטרת התיקון, על פי דברי ההסבר, היא לייצר תמריץ כלכלי שלילי לבעלי נכסים, כדי לדרבן אותם להשמיש מבנים הרוסים או ניזוקים, בין היתר כדי להגדיל את היצע הדיור, לשפר את ניצול הנכסים ולמנוע מפגעים.
אולם נראה כי הצעת התיקון, בנוסחה הנוכחי, מעוררת מספר קשיים מהותיים, אשר נעמוד על עיקריהם להלן:
ראשית, ההנחה שלפיה עיכוב בהשמשה ובשיקום של נכס הרוס או ניזוק נובע בהכרח מהיעדר תמריץ מצד בעל הנכס, אינה משקפת תמיד את המציאות.
במקרים רבים, עיכובים אלה נובעים מהליכי תכנון ורישוי הנמשכים שנים, מדרישות של ועדות התכנון, מסכסוכי קניין וירושה, מרצונה של הרשות המקומית בשימור הנכס או חלק ממנו, מדרישות רשות מקרקעי ישראל ועוד. עיכובים אלה אינם תלויים בהכרח בבעל הנכס, ולעיתים אף אינם בשליטתו המעשית.
במצב כזה, החמרת נטל הארנונה באופן כה חד וקיצוני מפרה את האיזון שהיה קיים עד היום בין רצונה של הרשות המקומית לעודד השמשת נכסים לבין ההכרה בכך שלעיתים מדובר בנכסים שמצבם הפיזי, התכנוני או הקנייני אינו מאפשר החזרה מהירה לשימוש.
שנית, ההסדר המוצע מעורר קושי פרשני לא מבוטל ביחס לתקופת הביניים בת שמונה השנים, אשר חלה לאחר השנתיים הראשונות בהן חל הפטור המלא, ובטרם החיוב בתעריף המרבי.
נוסח הצעת החוק חסר התייחסות מפורשת לאופן החיוב בתקופה זו, כאשר מדברי ההסבר, וכן מן האמור בדיון שנערך בוועדת הכספים, עולה כי במהלכה יחויב הנכס "בתעריפי הארנונה הרגילים לאותו סוג נכס". אלא שאז מתעוררת השאלה כיצד ייקבע אותו חיוב "רגיל", שכן הארנונה, ככלל, נקבעת לפי סוג הנכס והשימוש בו. ואולם כאן מדובר בנכס שמפאת מצבו הפיזי אין בו שימוש בפועל, ואף לא ניתן לעשות בו שימוש.
שלישית, וכפי שגם עלה במהלך הדיון בוועדה, יש קושי בקביעת כלל גורף שאינו מבחין בין נכסים הרוסים שבשטחן של רשויות מקומיות המצויות באזורי הביקוש (דוגמת גוש דן וערים מרכזיות) לבין אלו שבפריפריה. עוד עלתה בדיון השאלה האם אין מקום להפריד בין נכסים המוחזקים בידי גופים עסקיים לבין אלו המוחזקים בידי פרטיים.
סיכום
נראה כי ברור לגורמים הנוגעים בדבר, ובראשם יושב ראש הוועדה, כי קיים צורך בקביעת תמריץ שיוביל להשמשת נכסים הרוסים, השבתם למעגל הנכסים, ומניעת מפגעים. יחד עם זאת, עלו לא מעט הערות לגבי נוסח הצעת החוק כפי שהוא היום, לרבות בעניין המנגנון המתאים שיביא לתוצאה שאליה שואפים, ומכאן שצפויים בו עוד שינויים.
פרסום זה מוגש כשירות כללי ללקוחות המשרד וידידיו ואינו תחליף לעצה משפטית פרטנית. איננו ממליצים לפעול על פי המידע המובא לעיל ללא קבלת עצה משפטית מגורמים מוסמכים, בהסתמך על העובדות והנסיבות הספציפיות של כל מקרה.
