בימים האחרונים, פרסם משרד האוצר את טיוטת חוק ההסדרים לשנת 2026, שכתמיד כוללת שורה של רפורמות בעלות השלכות כלכליות. במזכר זה נתעמק בשלושה שינויים משמעותיים המוצעים בתחומים של איכות הסביבה.
אסדרת משק הפסולת בישראל
כידוע, משק הפסולת בישראל נמצא כבר שנים במשבר מתמשך שכולל רמת טיפול נמוכה, פגיעה סביבתית, עלויות גבוהות לציבור ולרשויות המקומיות, פשיעה ועוד. בישראל עדיין מטמינים כ-80% מהפסולת, רחוק מאוד מהממוצע ב-OECD ומהיעדים אליהם ניסה המשרד להגנת הסביבה לשאוף בשנים האחרונות.
תחום הפסולת מוסדר באמצעות מספר חוקים, שכל אחד מהם מטפל בזרם פסולת נפרד – וכך נוצר חוסר תיאום רגולטורי, אי וודאות בשוק וכפילויות בדרישות.
הרפורמה המוצעת מבקשת לפתור את המשבר באמצעות חוק מסגרת אחוד שיחול על כל סוגי הפסולת, בדומה למצב הקיים במשקי החשמל, המים והגז, וכן באמצעות הקמת רשות פסולת עצמאית ואסדרת משק הפסולת כמשק סגור המבוסס על עיקרון העלות. משרד האוצר צופה שהצעת החוק תביא לחיסכון כלכלי של מעל 450 מלש"ח (לא כולל מע"מ) בשנה הראשונה ליישום הרפורמה לרשויות המקומיות, וכן חיסכון נוסף הודות לצמצום היטל ההטמנה וייעול.
בין היתר, החוק מבקש לקבוע יעדים ארוכי טווח לתמהיל אופני הטיפול בפסולת בישראל, כולל שיעורי ההשבה, ההטמנה והמיחזור.
בנוסף כאמור, תקום רשות פסולת ארצית כיחידת סמך של המשרד להגנת הסביבה. היא תהיה מוסמכת לקבוע תעריפים, אמות מידה לשירות, תנאי רישוי לפעילויות שונות בתחום הפסולת וכן כללים לתחרות הוגנת ולמניעת חדירת גורמי פשיעה למשק. בנוסף, היא תוביל תכנון של מתקני טיפול וסילוק פסולת, תיזום תכניות פיתוח לאומיות ותפרסם דו"ח שנתי ושקוף לציבור על מצב המשק ופעילותה של הרשות.
נקודות נוספות שמעניין לציין נוגעות לביטול היטל ההטמנה – והחלפתו בתשלום בפועל על השירותים הניתנים במקטע הבין-עירוני, וזאת על מנת לייצר משק סגור שבו כל שירות בתחום הפסולת יתומחר בהתאם לעלות שלו בפועל. בנוסף, החוק חוזר ומעגן את עיקרון אחריות היצרן, המוכרת מחוקי האריזות והפסולת האלקטרונית וכו', ולפיו יצרנים ויבואנים יישאו בעלות הטיפול בפסולת הנוצרת מתוצרתם לאחר תום השימוש בה.
זו הפעם השנייה שבה משרד האוצר מנסה להעביר את הרפורמה הזו – וגם הפעם מסתמן שהמשרד להגנת הסביבה מתנגד בטענה שמדובר במחטף ובהצעה אמורפית שלא תשיג את יעדיה.
תשתיות לאומיות – ייעול והאצה לצד צמצום סמכויות
החוק לקידום תשתיות לאומיות, תשפ"ג-2023 נחקק במטרה לייעל ולקדם את הליכי התכנון והביצוע של מיזמי תשתית לאומיים, וזאת באמצעות שורה של הסדרים חדשים ותיקונים עקיפים לחקיקה קיימת, שנועדו להסיר חסמים, לקבוע מדרג של מיזמי תשתית, ומתן עדיפות בהתאם לדחיפות ביצועם וחיוניותם של המיזמים למשק.
בעבר, הובעה ביקורת סביבתית כנגד חוק זה, לפיה הוא מעדיף את קידום הפרויקטים על פני פגיעה אפשרית בסביבה, וזאת באמצעות הדרה של גורמים סביבתיים מהתהליך, ביטול מגבלות קיימות בחוקים וכן הלאה.
כעת, הצעת חוק ההסדרים הנוכחית הולכת צעד נוסף קדימה. כך, מוצע לבטל את הצורך לקבל אישור של רשות הטבע והגנים (רט"ג) למיזמי תשתית המוגדרים "חיוניים", וכן לבטל את הצורך לקבל היתר כללי או מיוחד ממנהל רט"ג לפגיעה בערך טבע מוגן, ולהסתפק בהיוועצות שתתקיים במסגרת הליך הכנת תסקיר השפעה על הסביבה.
הצעת החוק מתייחסת גם לתפקידו של פקיד היערות שאחראי על מתן רישיונות כריתת עצים בשטח התכניות – ומורה לו לשקול גם שיקולים משקיים, כלכליים ותשתיתיים, וזאת בהתייעצות עם יזם התכנית. הצעת החוק לא מבהירה כיצד ייערך האיזון בין האינטרסים הסביבתיים והנופיים שעל שמירתם מופקד פקיד היערות, לבין כל שאר האינטרסים האמורים.
באותו חלק בהצעת החוק, חוזרת ועולה גם הצעה שהופיעה בחוק ההסדרים לפני שנתיים, ולבסוף נפסלה בשל התנגדויות – מינוי יועצי סביבה חיצוניים במקום המשרד להגנת הסביבה, שיהיו אחראיים לבדוק את תסקירי ההשפעה על הסביבה המוגשים למוסדות התכנון על ידי יזמים. הצעת החוק מציעה כי מינוי היועצים החיצוניים ייעשה על ידי המשרד להגנת הסביבה יחד עם יו"ר מוסד התכנון הרלוונטי.
באותו עניין של התסקירים, מוצע להטיל על שר הפנים לבחון תיקון של תקנות התכנון והבנייה (תסקירי השפעה על הסביבה), התשס"ג-2003 – בעניין ההנחיות הניתנות על ידי היועץ הסביבתי (של מוסד התכנון – שבמקרים רבים זהו המשרד להגנת הסביבה) להכנת תסקיר השפעה על הסביבה.
הצעת החוק מציעה פישוטים והגדרות מרחביות קבועות (מרחקים, זמן ניטור וכו') – שינויים שיכולים להשפיע על עומק הבחינה הסביבתית. לדוגמה: סקר היסטורי לקרקעות מזוהמות ייערך עד 100 מטר בלבד מהקו הכחול של התכנית; לא ייבחן רעש מצרפי של מספר תשתיות יחדיו; אין חובה לבצע ניתוח נופי בתווך עירוני; בדיקת איכות אוויר תעשה באמצעות תחנות ניטור קיימות הנמצאות במרחק מירבי של 1.5 ק"מ מהקו הכחול וכן הלאה.
מעניין במיוחד לשים לב בעניין זה לשינוי שמציעה הצעת החוק בעניין הסקר ההיסטורי לקרקעות מזוהמות: לפי ההצעה, בשלב התכנון הסטטוטורי, יוגש סקר קרקע מתארי בלבד, ללא כל תכנית דיגום, ואילו סקר מפורט ותכנית דיגום ייערכו בשלב התכנון המפורט. שינוי זה סותר, על פניו, את ההלכה שקבע בית המשפט העליון בדנ"מ 4753/19 עיריית הרצליה נ' הוועדה למתחמים מועדפים לדיור (הידועה בשם הלכת אפולוניה) לפיה נושאים כגון הכרעה בדרכי הטיפול בזיהומים שיימצאו בייעודי הקרקע השונים, והממשק של אלה עם תכניות הפיתוח ושלבי ביצוען – מצויות בלב ההליך התכנוני, וההכרעה בהן מסורה למוסד התכנון (ולא לרשות הרישוי העוסקת בשלב הביצועי של התכנית).
הקמת מינהלת ביוב ברשות המים
נושא תשתיות הביוב במדינה הוא כר פורה ליוזמות חקיקה והליכים משפטיים – וזאת לאור ההשלכה המשמעותית של תשתיות הביוב על היכולת להקים שכונות מגורים חדשות ולקדם את שוק הדיור.
היוזמה החקיקתית העדכנית מבקשת לייצר מעין גוף-על לנושא תשתיות הביוב, וזאת לאור ריבוי הגורמים העוסקים בנושא: רשות המים, תאגידי המים והביוב, איגודי ערים לביוב, רשויות מקומיות ועוד.
גוף העל יהיה "מינהלת ביוב" ברשות המים, אשר ילווה את פעילות ספקי שירותי הביוב לעניין פיתוח תשתיות ביוב הנעשה על ידם, וכן ינהל הליכים תחרותיים למתן רישיון חברת ביוב לגוף אחר ועוד.
הצעת החוק עוד מציעה לאפשר את המנגנונים הנדרשים כך שחברות פרטיות וחברות ממשלתיות יוכלו, לראשונה, להיות חברות ביוב – חלף סמכותו של תאגיד המים והביוב המקומי. כמו כן, מוצע לאפשר לחברת המים "מקורות" לעסוק בהולכה וטיפול בשפכים.
ככל שהצעת החוק תעבור, יהיה מעניין לבחון האם הקמתו של גוף נוסף והכנסתם של גורמים פרטיים נוספים לשוק הביוב תייעל אותו – או רק תגביר את הכאוס וחוסר הוודאות השוררים בתחום.
הכתוב לעיל הוא תמצית למטרות אינפורמטיביות בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי שניתן להסתמך עליו ללא ייעוץ משלים נוסף.
