האם החוק הישראלי מגן עלינו מפני "ציד קולקטיבי של זהויות"?
לאחרונה, מנכ"ל חברת התוכנה Astronomer, חברה פרטית המוערכת בשווי של יותר ממיליארד דולר, תועד מחובק עם מנהלת משאבי האנוש הראשית במהלך הופעה של להקת Coldplay. הצילום הוקרן בשידור חי על מסכי ענק במתחם ההופעה לעיני אלפי צופים, ובתוך שעות הפך לסרטון ויראלי ברשתות. הפצת הסרטון חשפה את חייהם לדיון ציבורי שכלל האשמות בבגידה והטרדות מיניות במקום העבודה, וגרם לפגיעה בפרטיותם ולהתפטרות המנכ"ל מהחברה.[1]
האם מותר לצלם אדם ברשות הרבים בישראל?
בישראל, התשובה לשאלה האם מותר לצלם אדם ברשות הרבים מתחילה תמיד בהבחנה פשוטה: היכן בוצע הצילום? חוק הגנת הפרטיות מבחין בין תיעוד שבוצע ב"רשות היחיד" ובין תיעוד שבוצע ב"רשות הרבים". בד' אמות ביתו של אדם הציפייה לפרטיות היא מוחלטת, וצילום אדם שם ללא הסכמתו מהווה פגיעה בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות, ולכן אסור. לעומת זאת, כשאנחנו במרחב הציבורי – רחוב, קניון, פארק או הופעת רוק המונית כמו ההופעה של Coldplay – אנחנו למעשה מסכימים באופן משתמע לצילום מעצם הנוכחות שלנו במקום. החוק הישראלי לא רואה בעצם פעולת הצילום של אדם ברשות הרבים פגיעה בפרטיות, ונקודת המוצא היא שהצילום עצמו מותר. עם זאת, הגבול בין סיווג מקומות כציבוריים וכפרטיים אינו תמיד ברור. יש מקומות שנמצאים במרחב הציבורי אך מקנים לנוכחים בהם סוג של פרטיות, כמו תאי הלבשה בחנויות בגדים, מרפסת הפונה אל עבר הרחוב וחשופה לעיני כל,[2] אפילו תאי אסירים מרושתים במצלמות אבטחה בבתי כלא.[3] בתי המשפט דנו בחלק ממקרים אלו, ובנסיבות מסוימות, סיווגו אותם כמקומות שנחשבים ל"רשות היחיד" מתוך הכרה שרשות היחיד אינה נובעת מדיני הנכסים אלא מדיני הפרט, הפרטיות אינה שייכת למקום אלא לאדם.[4] "רשות היחיד" אינה רק מקום מגוריו של אדם אלא המרחב הפרטי שהוא נושא איתו.
בחזרה למקרה של מנכ"ל חברת Astronomer – נראה שעצם הצילום, אם היה קורה בישראל, היה חוקי, מאחר שההופעה היא "רשות הרבים" – אף אחד לא מצפה שתהיה לו פרטיות באמצע הופעה של עשרות אלפי אנשים. כולנו מצלמים ומצולמים באירועים כאלה, וזה חלק מהחוויה המשותפת בעידן הסמארטפונים והרשתות החברתיות, שבו המרחב מתועד, מצולם ומשותף בזמן אמת. למרות שנראה היה שהצילום, אילו היה מתקיים בישראל, היה מותר לפי חוק הגנת הפרטיות, עדיין צריך לבחון האם פרסומו של הצילום ברשתות החברתיות היה מותר.
האם מותר לפרסם תיעוד של אדם ברשות הרבים והאם החוק מגן מפני "ציד קולקטיבי של זהויות"?
בעוד שצילום אדם ב"רשות הרבים" הוא לרוב מותר, פרסום התמונה הוא עניין אחר. החוק אוסר בין היתר על פרסום תמונה של אדם אם הפרסום עלול להשפיל או לבזות את המצולם, או אם הדבר נעשה כדי להפיק רווח מהתיעוד. כמו כן, החוק גם אוסר על חשיפת פרטים מצנעת חייו האישיים של אדם. לעניין זה כאשר אדם חושף פרטים כאלו מתוך התנהגותו ברבים, האם ניתן להגיד שהסכים לחשיפתם גם על ידי אחרים? התשובה תלויה בנסיבות של כל מקרה ומקרה, כמו למשל בפסק הדין בעניין אפריאט,[5] שם נקבע שחייל שהשתתף במצעד הגאווה במדים הסכים במשתמע לצילום ולפרסום כחלק מסיקור תקשורתי של אירועי המצעד, כלומר מכוח הסכמה משתמעת של הימצאות באירוע הנמצא ברשות הרבים. אך בית המשפט קבע שהחייל היה רשאי לשלול את הסכמתו לשימוש בתמונתו בכתבות שונות על היחס של צה"ל לקהילה הגאה עד כדי הפיכתו לסמל של היחס בין הומוסקסואליות וצה"ל, בהקשר שונה מזה שאליו הסכים מלכתחילה.
מכאן ניתן להסיק שמותר לפרסם פרטים מצנעת חייו האישיים של אדם אם אפשר ללמוד על הסכמתו לכך, ואפילו אם ההסכמה רק משתמעת. ככל שהפרסום חורג מגדרי ההסכמה, לדוגמה, אם נעשה שימוש בתמונה או בפרטים בהקשרים אחרים מאלו שבהם אותו אדם חשף אותם, אזי הסיכוי שמדובר בפגיעה בפרטיות גובר.
על פי החוק בישראל, הצגת תמונת המנכ"ל ומנהלת משאבי האנוש על מסך הענק בהופעה הייתה מותרת – הצילום היה ברשות הרבים והזוג הסכים לכך במשתמע בכך שהגיע להופעה. הפגיעה בפרטיותם נבעה מהפרסום של הסרטון לאחר מכן – על אף שהזוג בילו ביחד והתחבקו ברשות הרבים, כאשר התמונה הופצה ברשתות החברתיות במסגרת טענות על בגידה והטרדה מינית במקומות עבודה, פרסומים אלו משפילים ומבזים את הזוג וחורגים מההסכמה שהשניים נתנו בהגעתם להופעה. ההסכמה המשתמעת של השניים להצטלם כחלק מהקהל לא כללה אישור להפוך ל"פנים" של שיח ציבורי טעון בנושא בגידה והטרדות מיניות (בדומה לשימוש שנאסר בדמות של החייל מהקהילה הגאה בפרשת אפריאט). ייתכן שגורמים שונים גם הפיקו רווח כלכלי בעקבות הפצת התיעוד הראשון מההופעה, פעולה אסורה לפי חוק הגנת הפרטיות, אם שמים לב לכך שהמנכ"ל ואחראית משאבי האנוש ככל הנראה לא נוהגים למסחר את התיעוד שלהם באופן שיטתי, כפי שנוהגים כוכבי קולנוע, דוגמניות, שחקני כדורגל וכדו'.
החוק הישראלי מגן מפני "ציד זהויות" שכזה, שבו שינוי ההקשר של הפרסום גורם ל"שיימינג" ולנזק תדמיתי. עם זאת, המקרה מדגים את חולשת חוק הגנת הפרטיות בעידן הרשתות החברתיות. בניגוד לעניין אפריאט, שם במת הפרסום הייתה עיתון שאפשר לאתר ולתבוע, הקלות והמהירות שבה מתבצע "ציד קולקטיבי" ברשתות החברתיות מקדימה את יכולת התגובה של מערכת המשפט ומקשה על הנפגע להתחקות אחר המפרסמים ולתבוע אותם, וגם למנוע מהם לנסות ולעשות רווחים כספיים תוך שהם פוגעים בפרטיותם של אנשים אחרים.
_____
[1] תגובה מזויפת שפורסמה בשם המנכ"ל: https://x.com/Rad_Megss/status/1945975745257394454
[2] תא 8419-03-15מזרחי נ' וואלה תקשורת
[3] בש"א (ירושלים) 7499-04 יגאל אמיר נ' ערוץ 10 (נבו, 26.10.04), פס' 6. בג"ץ 6650-04 פלונית נ' בית הדין הרבני האיזורי בנתניה, פ"ד סא(1) 581, פס' 21 לפסק דינו של הנשיא ברק.
[4] ברנהק, "מרחב פרטי", עמ' 69-77.
[5] תא (י-ם) 6023/07 שגב ישראל אפריאט נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פס' 44 ואילך
פרסום זה מוגש כשירות כללי ללקוחות המשרד וידידיו ואינו תחליף לעצה משפטית פרטנית. איננו ממליצים לפעול על פי המידע המובא לעיל ללא קבלת עצה משפטית מגורמים מוסמכים, בהסתמך על העובדות והנסיבות הספציפיות של כל מקרה.
