בג"צ 3964/23 התנועה לאיכות השלטון ואח' נגד הכנסת ואח' (וכן בג"ץ5217/23 ובג"ץ 4156/23)
פסק הדין שניתן לאחרונה (31.7.2025) על ידי בית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק, עוסק בשלוש עתירות שהוגשו נגד "חוק קרן הארנונה", שנחקק במסגרת חוק ההסדרים לשנת 2023. החוק יוצר מנגנון של העברת כספי ארנונה לעסקים מרשויות מקומיות חזקות לרשויות שמקדמות בנייה למגורים, במטרה לעודד בנייה למגורים ולצמצם פערים כלכליים בין רשויות. העותרים טענו כי החוק פוגע בזכות הקניין של הרשויות ושל תושביהן, בזכות לאוטונומיה שלטונית של הרשויות המקומיות, ובזכות לשוויון – במיוחד לגבי רשויות ביהודה ושומרון ורשויות ערביות. בנוסף נטען כי הליך החקיקה היה פגום, שכן החוק עבר במסגרת חוק ההסדרים, תוך פגיעה בעקרון ההשתתפות של חברי הכנסת ובהפרדת הרשויות.
מנגד, המדינה והכנסת טענו כי אין מקום להתערבות שיפוטית, וכי החוק הוא תוצר של עבודת מטה ממושכת. נטען כי לרשויות המקומיות אין זכות קניין מוחלטת על כספי הארנונה, כי אין בישראל עקרון חוקתי של אוטונומיה מקומית, וכי גם אם יש
בית המשפט העליון (הנשיא עמית, השופטים סולברג וגרוסקופף) דחה את רוב העתירות, למעט הוצאת צו על-תנאי לגבי סעיף 20 לחוק (המתייחס לרשויות ביהודה ושומרון, שלפי החוק – רק נהנות מקבלת כספים מהקרן, מבלי שחויבו להעביר אליה כספים). בפסק הדין נידונה בהרחבה שאלת מעמדו של השלטון המקומי בישראל, והובהר כי אף שיש יתרונות לאוטונומיה מקומית, בישראל אין לה מעמד חוקתי, והכנסת לא עיגנה זאת בחוקי יסוד. נקבע כי גם אם יש פגיעה באוטונומיה של הרשויות המקומיות, אין בכך עילה לפסול את החוק.
לגבי זכות הקניין, נפסק כי היא חלה גם על רשויות מקומיות, אך הפגיעה שנגרמת להן מהחוק אינה חמורה דיה כדי להצדיק פסילה חוקתית. המנגנון שנקבע בחוק עומד במבחני פסקת ההגבלה: יש קשר רציונלי בין מטרות החוק לאמצעים שננקטו, לא נמצא אמצעי שפגיעתו פחותה, והפגיעה בזכות הקניין היא מידתית ואינה מהותית. בנוסף, החוק כולל מנגנונים שמצמצמים את הפגיעה ברשויות התורמות.
לעניין הפגיעה בשוויון, נטען כי לא הוצגו נתונים מספקים להוכחת פגיעה חוקתית ביישובים הערביים, וכי הקשיים שמציב החוק אינם ייחודיים רק להם.
באשר להליך החקיקה, אף שהיו בו פגמים – בעיקר בשל הכללת החוק בחוק ההסדרים – נקבע כי לא מדובר בפגמים היורדים לשורש ההליך, ולכן אין עילה לפסול את החוק. בית המשפט הדגיש את הצורך בריסון שיפוטי, במיוחד בחקיקה שעניינה מדיניות כלכלית-חברתית.
השופט סולברג הצטרף לתוצאה אך הדגיש את חשיבות הריסון השיפוטי בביקורת על חקיקה, ואת העובדה שעקרון האוטונומיה המקומית טרם עוגן במישור החוקתי. הוא טען כי יש להבחין בין זכות הקניין של אדם פרטי לבין זו של רשות מקומית, שהיקף התפרשותה מצומצם יותר.
השופט גרוסקופף הצטרף לתוצאה וסבר כי ההגנה על קניין הרשויות המקומיות עומדת להן הן מכוח היותן תאגיד עצמאי והן מכוח היותן נאמן ציבורי של תושביהן. לדעתו, הפגיעה בקניין הרשויות ברורה ומובהקת, אך היא לגיטימית ועומדת בתנאי פסקת ההגבלה.
לסיכום, העתירות בבג"ץ 3964/23 ובבג"ץ 5217/23 נדחו, ובבג"ץ 4156/23 הוצא צו על-תנאי בעניין חוקתיות סעיף 20 לחוק קרן הארנונה בלבד, הנוגע לרשויות ביהודה ושומרון.
לדעתנו, התוצאה שאליה הגיע בית המשפט העליון, כמו גם קביעותיו העקרוניות כי לא הוכרה בישראל זכות חוקתית לאוטונומיה שלטונית של הרשויות המקומיות, נכונות בנסיבות העניין. בפועל, על פי החקיקה הקיימת, הרשויות המקומיות בישראל אינן "אוטונומיות" לחלוטין ביחס לשלטון המרכזי, לרבות בכל הקשור לתקציבן. בין השלטון המרכזי לרשויות המקומיות קיימת מערכת "התחשבנות" מסועפת של השתתפויות בתקציב. גם חלוקת כספי ארנונה "עסקית" בין רשויות מקומיות הפכה זה מכבר בנסיבות מסוימות לחלק מהשיטה המקובלת בישראל, לפי חקיקה מפורשת המאפשרת לשר הפנים לקבוע אזורי "חלוקת הכנסות", או להורות על חלוקת הכנסות אגב שינויי גבולות בין רשויות מקומיות. לכן, צדק בית המשפט העליון כאשר בחן את חוקתיות "חוק קרן הארנונה" רק מהזווית המצומצמת של פגיעה בקניין ובשים לב להוראות פסקת ההגבלה שבחוק היסוד.
אין בכך כדי לומר ש"חוק קרן הארנונה" הוא בהכרח חוק "טוב" שאכן יסייע להגדלת היצע הדירות כפי מטרתו המוצהרת, וגם אין פירושו של דבר כי לדעתנו נכון להקים "קרן ארנונה" שתערער עוד יותר את חופש הפעולה של הרשויות המקומיות ותפגום באוטונומיה המוגבלת-ממילא שלהן. יחד עם זאת יצירת החוק הזה היא במסגרת סמכותה של הכנסת לחוקק חוקים לקידום תכלית ראויה של הגדלת היצע דירות.
פרסום זה מוגש כשירות כללי ללקוחות וידידי המשרד ואינו תחליף לעצה משפטית פרטנית. איננו ממליצים לפעול על פי המידע המובא לעיל ללא קבלת עצה משפטית מגורמים מוסמכים, בהסתמך על העובדות והנסיבות הספציפיות של כל מקרה.
